בשיא הסטייל על מגרש הכדורגל - הילדה על העקבים שכבשה את הדשא

הכדורגל שלא נרשם בדפי ההיסטוריה  

Photo by Nima Sarram on Unsplash

כשהייתה ילדה קטנה, היא לא דמיינה שתשחק כדורגל. היא לא הייתה "טומבוי" שרצה עם הבנים בחצר אחרי בית הספר, ולא ראתה את עצמה מתאימה לסטיגמה של הספורטאית הגברית. היא אהבה להתלבש יפה, לטפח את הציפורניים, להיות הילדה הנשית שמושכת מבטים. אבל משהו בכדורגל קרא לה – אולי זה היה אבא שלה, שחקן בעברו, או אולי אחיותיה הגדולות שפתחו לה צוהר לעולם הזה. "תמיד שיחקתי גם עם בנים וגם עם בנות," היא מספרת, "לא הגדרתי את עצמי לא לזה ולא לזה."  

הסיפור שלה הוא לא רק על כדורגל – הוא על נשיות ששוברת מחסומים, על ילדה שמצאה את מקומה על הדשא בלי לוותר על מי שהיא. זו עדות לכוחה של הזהות האישית בעולם שפעם לא ידע איך לקבל אותה.  

כדורגל במשפחה  

הכל התחיל בבית. "אבא שלי היה שחקן כדורגל בצעירותו," היא משתפת. "זה משהו שנחל במשפחה." כשהייתה בת שבע בערך, אחותה הגדולה התחילה לשחק, והמשפחה – שבה הספורט תמיד היה חלק מהדי.אן.איי – התגייסה לתמוך. התמיכה לא הגיעה מיד. "אף אחד לא ממש התנגד, אבל גם לא ממש תמך. לא ידעו מה זה כדורגל נשים. אמרו, 'אוקיי, אז היא הולכת לשחק עם כמה חברות'."  

"לא האמינו שיש באמת קבוצות נשים," היא מסבירה. אבל הכל השתנה כשדוד שלה ראה את אחותה משחקת ואמר לאבא שלה: "היא ממש טובה."  

הילדה הנשית במגרש – להתבלט ולהתקבל  

בגיל 14 היא כבר לא רק צפתה מהצד. היא הצטרפה לקבוצה בתל אביב, אותה קבוצה שבה שיחקה אחותה בילדותה. ההורים שלה, שכבר היו מחויבים לספורט, ליוו אותה לכל אימון ומשחק. אבל המגרש לא תמיד היה מקום מסביר פנים. "בהתחלה היה לי יותר קשה להתחבר לבנות בקבוצה," היא מודה. "הן היו בווייב אחר, ואני הייתי קצת יוצאת דופן."  

היא לא התאימה לתבנית. היא הגיעה לאימונים אחרי שהחליפה בגדים באוטו – מבגדים יפים שלבשה לבית הספר לבגדי ספורט. "תמיד אהבתי להתלבש," היא מספרת, "והייתי היחידה שם עם ציפורניים מסודרות." התגובות סביבה היו מעורבות, והיא הרגישה את המבטים. עם הזמן, היא למדה לעמוד על שלה. "אמרתי לעצמי, 'כן, זה הבגדים שלי, אני כזו'."  

האתגר לא היה רק חברתי – הוא היה אישי. "כשאת ילדה, לפעמים יש סטיגמה שמי שמשחקת היא גברית," היא אומרת. "אבל אני למדתי שאפשר להיות גם וגם – נשית, רגישה, וגם חזקה וטובה על המגרש."  

החסמים שכמעט עצרו אותה והנחישות שניצחה  

הדרך שלה לא הייתה קלה. כשחקנית בליגה הראשונה, היא התאמנה ארבע פעמים בשבוע, שיחקה בסופי שבוע, וניסתה לאזן בין עבודה, חיים אישיים ותשוקה לספורט. "זה קשה לנהל הכל," היא מודה. "עבדתי בבוקר, חזרתי הביתה עייפה, והיה אימון. לפעמים חזרתי ב-11-12 בלילה ממשחק, ולא ישנתי." הכסף לא זרם כמו אצל הגברים – "לא יכולתי לצמצם עבודה באופן משמעותי."  

אבל החסם הגדול ביותר לא היה כלכלי – הוא היה חברתי. "כשיצאתי עם גברים, הם היו שואלים אותי, 'מה, באמת שיחקת כדורגל?'" היא נזכרת. השאלה הזו חזרה שוב ושוב, כאילו נשיות וכדורגל לא יכולים לדור בכפיפה אחת. "הם היו אומרים, 'את הכי נשית, את הכי רגישה, איך שחקת?'" היא לקחה את זה בצחוק, אבל בתוך הקבוצה היא הרגישה לפעמים זרה.  

אז היא בחרה להילחם – לא עם אגרופים, אלא עם אישיות. "למדתי להתמודד עם זה ולהגיד, 'גם אני כאן'. אני יכולה להיות נשית ועדיין לשחק טוב."  

השער הגדול שמשנה את המשחק  

היום היא כבר לא משחקת, אבל המגרש עדיין חלק ממנה. כרכזת ענפי כדור קבוצתיים באתנה, היא פועלת להביא יותר ילדות ונערות למשחק שהיא כל כך אהבה. "אני רואה את ההתקדמות מבפנים, וזה מדהים אותי" היא אומרת, והגאווה בקולה מחממת את הלב. מהילדה שרצה סביב המגרש כמביאת כדורים, היא הפכה למי שפותחת שערים לנערות אחרות – כי היא יודעת שגם להן מגיע מקום והזדמנות שווה. הסיפור שלה הוא קריאה לכל ילדה: תשחקי בלי להתנצל, כי כשאת מביאה את עצמך למגרש, את משנה את המשחק.