מונדיאל נשים זה להגשים

מחר (שישי) יפתח שלב רבע הגמר במונדיאל הנשים שמתקיים באוסטרליה וניו-זילנד. אירוע שמגיע לשיאים מדהימים, שמביא איתו סיפורים מרתקים, שמייצר רגעים בלתי נשכחים, והכי חשוב ממלא יציעים. מדהים לחשוב שזאת רק הפעם התשיעית בה האירוע הזה מתקיים, לחשוב שעד ממש לא מזמן היו שחשבו שאין לו מקום, אפילו פיפ"א סירבה לקרוא לו בשמו ובמקום גביע העולם (כפי שנקרא אצל הגברים), קראה לו אליפות העולם, ספק אם כדי להמעיט במעמד או כדי להבדיל אותו מזה של הגברים. מה שבטוח, זה שספק אם אי שם ב-1991, כשהתחיל המפעל הזה בפעם הראשונה מישהו חשב שאלה הם הממדים אליו הוא יגיע רק כמה שנים מאוחר יותר.

כדורגל הנשים העולמי עבר מהפיכה לאורך השנים, אם פעם השחקניות המקצועניות באמת היו מעטות, רבות מהן היו מחזיקות בעוד עבודה לצד האימונים וסגנון החיים הדורשני, היום הן חיות כמקצועניות לכל דבר. בתחילה היו אלה שחקניות נבחרת ארה"ב שבקול תרועה קמו ואמרו "אנחנו כאן!", הן דרשו את מה שהגיע להן ברמה הכלכלית על מנת להמשיך ולקצור תארים עבור המדינה שלהן, אבל הן עשו זאת רק אחרי שפעם אחר פעם הן הראו בדיוק מה הן שוות, על המגרש ומחוצה לו. לצד האמריקאיות שמביאות חשיפה, פרסום והמון אהבה לענף, התחיל טרנד חדש שמהווה שלב מאוד חשוב במהפך שקרה בכדורגל הנשים העולמי - מועדוני פאר אירופאים החלו לפתוח קבוצות נשים מקבילות לקבוצות הגברים שלהן. בין אם זה צ'לסי, ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד, או מילאן, כולם מחזיקים היום בקבוצות נשים מפוארות, ואת מה שזה עשה לענף נוכל לראות מחר על כר הדשא. אחד הנתונים המעניינים הוא שמתוך שמונה הקבוצות שהתברגו לרבע הגמר, רק אחת זכתה בגביע הנחשק אי פעם (יפן), כאשר השלוש האחרות שהחזיקו בתואר היוקרתי בעבר, מעצמות כדורגל נשים כמו ארה"ב, נורבגיה וגרמניה כבר אמרו שלום למפעל, ארזו את עצמן וחזרו הביתה. לשינוי התפיסה שקורה בכדורגל הנשים האירופי יש חלק לא מבוטל בזה.

ההתפתחות המדהימה והפריצה של הענף לתודעה הוא לא הסיפור היחיד במפעל הזה ובאירוע שקורה בימים אלה בקצה השני של העולם, מה שקורה באליפות הזו ובחשיפה שהוא מביא לספורט הנשים זה משהו שאנחנו כחברה בעידן בו אנחנו חיות וחיים צריכים להגיד עליו תודה ענקית. כשהילדות והילדים שלנו רואים את שחקניות נבחרת אנגליה מעיפות את נבחרת ניגריה בפנדלים ורצות לנחם את השוערת הניגרית תוך כדי שהן מרחיקות ממנה את המצלמות. או שמייגן רפינו, כוכבת נבחרת ארה"ב יורדת שבורה מכר הדשא וחולפת במנהרה על פני יריבתה השוודית שבדיוק שלחה אותה הביתה בפנדלים, עוצרת, נותנת לה חיבוק ומאחלת לה שילכו על כל הקופה ויזכו. יש גם סיפורים מחוץ לכר הדשא שנותנים למה שקורה על המגרש משמעות אחרת, שמאפשרים לדור שלם של ילדות וילדים לחלום, להעיז, להגיע ולרצות להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמן.

קחו למשל את נבחרת מרוקו. במבט ראשון קשה שלא להבחין ב"נוהאילה בנזינה" שמשחקת עם חיג'אב - היא השחקנית הראשונה לעשות זאת בתולדות המפעל, אבל האמת היא שנבחרת מרוקו תומנת בחובה כמה סיפורים מעוררי השראה על נשים פורצות דרך בתרבות שבה להיות שחקנית כדורגל זה לא דבר מקובל (וזה בלשון המעטה). עבור הנבחרת זו ההופעה הראשונה במעמד הזה, מה שלא עצר אותן מלעלות לשלב שמינית הגמר על חשבונה של גרמניה - מעצמת כדורגל ואחת מארבע היחידות לזכות אי פעם במפעל. אחד הסיפורים היותר מיוחדים שמסתתר בנבחרת המרוקאית ואולי מסמל יותר מכל את היכולת של הספורט לגשר על פערים ולאחד עולמות הוא סיפורה של אניסה לחמארי, מי שכבשה את שער הניצחון על קולומביה - השער ששלח את המרוקאיות לשמינית הגמר. עד אותו השער נחשבה לחמארי בת ה-26 בוגדת. השחקנית הצעירה אמנם נולדה בצרפת, אך ההורים שלה הם מהגרים - אבא מאלג'יריה ואמא ממרוקו - היא עצמה גדלה במועדון הפאר של פ.ס.ז' הצרפתית ועברה בנבחרות הצעירות של צרפת לאורך השנים. עד שיום אחד הוזמנה לנבחרת האלג'יראית, היא קפצה על ההצעה ואף שיחקה משחק בינלאומי אחד במדים הירוקים לבנים, אלא שאז הגיעה הצעה מהנבחרת המרוקאית, הצעה שכללה השתתפות במונדיאל ופתיחה בהרכב. משבר זהות? לא עבור הכדורגלנית, היא עשתה את המהלך, זכתה לביקורות נוקבות ובתאור "בוגדת", אבל גם זכתה להעלות את הנבחרת המרוקאית בהופעה הראשונה שלה במפעל לשלב שמינית הגמר. ובניגוד מושלם לסיפור הזה עומדת נבחרת דרום אפריקה, אשר מחזיקה בסגל שכולו שחקניות מקומיות, ללא יוצא מן הכלל, הן גדלו במועדונים מקומיים, ואם זה לא מספיק, צוות האימון שלהן כולו בנוי ממאמנות דרום אפריקאיות. אז נכון שההופעה שלהן לא הייתה זוהרת כמו של המרוקאיות, אבל משהו גורם לנו לחשוב שעם דרך כזו אנחנו עוד נשמע עליהן בעתיד.

נושא נוסף שעולה לסדר היום לא מעט בתקופה האחרונה ולא פוסח גם על המונדיאל הזה הוא נושא ההטרדות המיניות בענפי הנשים השונים. אחרי שבשנים האחרונות פרשיות מהסוג הזה התפוצצו בליגות בכירות בעולם, ביניהן הליגה האמריקאית החזקה, עכשיו מתפוצצת פרשייה בתוך המונדיאל עצמו כאשר מאמן נבחרת הנשים של זמביה מואשם שבאימון שקדם למשחק נבחרתו מול קוסטה ריקה, הוא נראה נוגע בחזה של אחת השחקניות. המאמן, מסתבר, נמצא תחת חקירה בנושא בשנה האחרונה, ולמרות זאת ממשיך לאמן את הנבחרת (וכפי שזה נראה בצורה בלתי הולמת), ואם לחפש נקודה של אור בתוך הנושא החשוך הזה, אז הרי שהעובדה שפרשיות כאלה מתפוצצות ולא מוחבאות מתחת לשטיח היא התקדמות אדירה שבתקווה גם תאפשר לנקות את עולם הספורט מהתופעה הנוראית.

ואם בנקודות אור עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס לסיפורה המדהים של שחקנית נבחרת אוסטרליה היילי רוסו. רוסו, האוסטרלית ששיחקה בזמנו בליגה האמריקאית שברה שלוש חוליות בגב בזמן משחק כשקפצה לכדור גובה והתנגשה עם השוערת היריבה. היא לא הייתה בטוחה שתוכל לחזור ללכת, שלא לדבר על לשחק. אבל היום, אחרי שיקום ארוך, שכלל גם שיקום נפשי והתגברות על הפחדים שצצו בעקבות הפציעה, היא מובילה את הנבחרת המקומית שעדיין נמצאת במאבק על התואר הנכסף. הסיפור שלה מסמל באיזה שהוא מקום את הסיפור של שחקניות וספורטאיות רבות אחרות, שהדרך שלהן לפסגה לא מובנית מאיליה, אבל האהבה לדבר מאפשרת להן להתגבר על הכל, ולנצח - על המגרש ומחוצה לו.

כמות הסיפורים המיוחדים והנשים הפנומנליות שרצות על כר הדשא במונדיאל הנשים היא בלתי נגמרת, ואם נמשיך ונביא את כולם כאן, כנראה שהכתבה הזו לא תסתיים עד שנגלה מי תזכה בגביע היוקרתי. אבל המרקם הכל כך מיוחד שנוצר, הוא הסיפור האמיתי. אם בעבר היו אומרים על כדורגל נשים שהוא לא מעניין, לא יפה, לא אטרקטיבי כמו כדורגל גברים, נראה שהיום העולם מדבר אחרת. נכון, הוא שונה, נכון הוא פחות פיזי, אבל האיכויות שהנשים האלה מביאות למגרש לא נגמרות כשהן יורדות מכר הדשא. הן חלוצות על המגרש ומחוצה לו והן יודעות את זה. הן באות לשמש דוגמא, להוביל, ולהראות לדור הבא מה זה ספורטאית, איך מתנהגת אישה חזקה, מובילה, מנצחת. לנו רק נשאר לשמוח שעשרות אלפי אנשים מגיעים לראות את זה בכל משחק באצטדיונים ושעוד מליונים צופים מהבתים ומצביעים ברגליים לנשים המדהימות האלה שסוללות פה דרך לדור שלם אחריהן.

ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה לגביי כדורגל הנשים שלנו? שאולי, רק אולי, אם נאמץ את המודל האירופאי וקבוצות הגברים יפתחו קבוצות נשים, יתנו להן את הבית והמקום לפרוח כמו שעושים המועדונים הגדולים באירופה, וכמו שהשכילו לעשות בהפועל ירושלים המקומית שלנו, אולי גם כאן נזכה לצמיחה, לפריחה ולאצטדיונים מלאים. אבל חשוב מזה, אם נשכיל לעשות זאת (ויפה שעה אחת קודם), נזכה לגדל דור של נשים חזקות, אנושיות, ומובילות לחברה שלנו וזה מצרך חשוב בעיקר בימים שכאלה.