מרץ 2023, מחנה אימונים ביפן. אני מרגישה טוב, מתקדמת מאימון לאימון וכבר מצפה לתחרויות שיבואו אחרי. ואז, אחרי שבוע וחצי של אימונים, בקרב האחרון של האימון, אני נכנסת לתרגיל, היריבה מגיבה ופתאום אני שומעת קנאק מהברך. באותו היום חשבתי שזה לא רציני, שעד מחר בבוקר זה יעבור. אבל בדיעבד, כל ספורטאי יודע שהרעש הזה לא מבשר טובות…
יום אחרי, כשקמתי, לא יכולתי לדרוך על הרגל והברך נראתה רע. חזרתי לארץ, ישר לאורטופד עם התוצאות של בדיקת ה-MRI. הוא הסתכל ואמר שקרעתי גם את הרצועה הצולבת וגם את שורש המיניסקוס, ושאני חייבת לעשות ניתוח, עם שיקום של לפחות שנה. הסתכלתי אליו ואמרתי "שנה שלמה?!" הוא הנהן בעיניים עצובות.
לא הצלחתי לעכל את מה שהוא אמר, סירבתי להאמין. איך זה הגיוני? אני שבוע אחרי הפציעה, כבר עשיתי דיפ סקווט ונראה שהברך במצב מצוין, מה הקשר עכשיו ניתוח? עשיתי עוד בדיקת MRI שאישרה שאלו התוצאות, ולצערי, הבנתי שאין ברירה ושזה הדבר הנכון לעשות. אחרי שעברתי את הבאסה הראשונית, עשיתי סוויץ בראש וחשבתי איך בכל זאת אפשר להוציא מזה משהו טוב: הבטחתי לעצמי שאעבוד קשה ואנצל את הזמן כדי להתחזק ולהשתפר בכל התחומים, במיוחד בנקודות הקטנות שלא מספיקים לעבוד עליהן כשרצים מתחרות לתחרות.
נכנסתי לתקופת שיקום אינטנסיבית. בהתחלה הייתי צריכה ממש ללמוד ללכת מחדש ורק בסוף יכולתי לחזור גם לג׳ודו. השיקום היה מאתגר, עם המון נקודות קשות, אבל בעזרת הסביבה שתמכה בי הצלחתי להשתקם ולחזור להתאמן. ביחד עם זה הרגשתי שהשתפרתי בכל התחומים: פיזית, מנטלית, ואפילו התחלתי להרצות על הדרך שלי חזרה למזרן ועל התהליך שעברתי מאחורי הקלעים. במיוחד, למדתי להעריך את הג׳ודו, והבנתי עד כמה אני מוכנה להשקיע כדי לנצח.
ואז, הגיע הזמן, סופסוף הייתי כשירה לחזור להתחרות. נרשמתי לתחרות גביע אירופה בפראג, הרגשתי מוכנה, אבל לא באמת ידעתי למה לצפות ואיך אהיה שם. בכל זאת, הפעם האחרונה שהתחרתי הייתה לפני שנה וחצי. ככל שהתחרות התקרבה הרגשתי יותר את הפרפרים בבטן, כמו ילדה לפני התחרות הראשונה שלה בחיים. היו רגעים שזה הכביד עלי, אבל הצלחתי לקחת את זה למקום חיובי של התרגשות ולא של לחץ: הזכרתי לעצמי שזה מה שאני אוהבת לעשות ושעבדתי כל כך קשה רק בשביל להגיע שוב לרגע הזה. הכנסתי את המחשבה הנכונה לראש - להתרכז רק בג'ודו שלי ובמה שאני צריכה לעשות בקרבות עצמם, וככה לא חשבתי על מה שהפריע לי.
אבל לא משנה כמה פעמים דמיינתי את זה בראש, לחזור להתחרות לא היה קל. התחושות היו משהו שלא הצלחתי לתאר לעצמי לפני והמהלכים שלי עדיין לא התחברו כמו שרציתי. למרות זאת, זכיתי במדליה! נלחמתי עם כל הלב ולא ויתרתי גם כשהיה מאתגר, כל כך רציתי לייצג את המדינה בכבוד במיוחד בתקופה הקשה הזו, ולשמח גם את כל מי שתמך בי בשיקום.
זו הייתה סגירת מעגל בשבילי, הרגשתי שכל העבודה הקשה שלי בשיקום השתלמה.
התחרות הזו הייתה רק ההתחלה של החזרה שלי למזרן. מה שחשוב זה שלמדתי ממנה הרבה על עצמי ועל הג׳ודו שלי - מה הדברים שעבדו ומה הנקודות שעוד צריך לשפר. זה פתח לי את התיאבון לעוד מדליות ואני ממשיכה לעבוד קשה - מתאמנת פעמיים ביום באימוני ג׳ודו וכח, ביחד עם תרגילי פיזיותרפיה (אחד השיעורים שלמדתי מהפציעה) בשביל להמשיך לשמור על הגוף ולהתכונן לתחרויות הבאות בסבב העולמי ולאליפות ישראל. יש לי עוד דרך ארוכה, אבל אני מוכנה לאתגרים שיקחו אותי לקצה כדי להמשיך ולהתקדם אל עבר הגרסה הכי טובה שלי.
כיף לשמוע על החזרה למזרן וההצלחה