קלפים של מנצחת - ליהיא בן דוד מדליסטית פראלימפית

צילום: אתי לוי

ליהיא בן דוד היא מדליסטית פראלימפית מפריז והשראה עצומה. פגשתי אותה לראשונה במחנה ספורט לנוער עם לקויות ראייה ועיוורון המתקיים בבית חינוך עיוורים בירושלים, שתינו הגענו כמאמנות: ליהיא מענף הכדור שער ואני מענף הג׳ודו. ראיתי איך היא לא נותנת ללקות ראיה לעצור אותה, עם כריזמטיות מעוררת השראה.

ליהיא בת ה-29, היא שחקנית נבחרת ישראל בכדור שער ומדורגת ראשונה בעולם אשר נולדה עם לקות ראייה גנטית. מאז שהיא זוכרת את עצמה החיים שלה ושל משפחתה סבבו סביב ספורט. ״תמיד היינו בשכונה עם כדור״ היא מספרת. הכל התחבר יום אחד כשפגשה בקייטנה שחקנית כדור שער אחרת: ״היא הציעה לי לבוא לנסות את הספורט וככה התחילה הדרך שלי בענף״.

ללקות ראייה היא מתייחסת בצורה שכולנו יכולים ללמוד ממנה: ״ההתייחסות שלי ללקות הראייה היא לא כחיסרון ולא כמגבלה. זה המצב, זה מצב נתון. כלומר, אני מאמינה שכולנו נולדנו עם קלפים מסוימים שאנחנו יכולים לשחק איתם ואנחנו אלו שבוחרים איך לשחק. עכשיו, לכל אחד חסר משהו, אבל ברגע שאני אחליט שאני משחקת עם מה שיש לי, למרות שאני מרגישה שיכול להיות שאין לי איזשהו קלף מסוים, אני עדיין חושבת שאני יכולה לשחק ולנצח. יהיו כאלה שיוותרו על זה ויגידו 'אוקיי, אני לא רוצה, אני מעדיף לשבת בצד'. זה לדעתי להפסיד את החיים."

בן דוד בעלת ניסיון אולימפי עשיר. פריז כבר הייתה האולימפיאדה השלישית שלה אחרי ריו וטוקיו.

״בריו לא באמת הבנתי מה קורה, בדיוק יצאתי לשירות לאומי והייתי בתקופה מגוונת״ היא משתפת על האולימפיאדה הראשונה כשהייתה בת 19 בלבד: ״הייתה לי מצד אחד את המסגרת של הנתינה ומצד שני את ההתמסרות לאימונים ולתחרויות״ היא ממשיכה: ״רק כשהגענו לריו, זה הרגע שאת מבינה מול מה את מתמודדת, כשאת קולטת את גודל המעמד. פתאום הבנתי כמה זה מיוחד להיות שם, במקום שכל כך הרבה ספורטאים היו חולמים להיות בו. זה הכניס אותי לפרופורציות והבהיר לי בשביל מה אני נלחמת ומתאמנת כל כך קשה״ .

״טוקיו הייתה קצת שונה״ ליהיא מספרת שבזכות הניסיון בריו ההכנות לטוקיו היו הרבה יותר מקצועיות וממוקדות. אבל אז פרצה הקורונה והאולימפיאדה נדחתה בשנה ״מה שהפך את המסע למאתגר במיוחד״ היא מפרטת: ״במשך שנה וחצי כמעט לא היו תחרויות, וזה היה קשה לי במיוחד, כי אני שחקנית של תחרויות. מאוד קשה לי רק עם אימונים, אבל התקופה הזו חינכה אותי להבין שאפשר להיות הישגית גם דרך אימונים. הבנתי שאני לא חייבת את האדרנלין של התחרויות כדי להוציא מעצמי את המקסימום״.

האולימפיאדה עצמה הייתה שונה לגמרי ממה שציפתה. היו המון סימני שאלה. כל יום התחיל בבדיקת קורונה, שהייתה מתפללת שהתוצאה תהיה שלילית: ״התחושה הייתה שהכל תלוי במזל – יכולת להתאמן חמש שנים לרגע הזה, ואז פתאום, בלי קשר ליכולות שלך, חיובית לקורונה והחלום נגמר. זה היה כל כך לא פרופורציונלי״. בגלל הקורונה האווירה בטוקיו הייתה שקטה מאוד, בלי קהל ועם בידוד מוחלט אחד מהשני: ״ואז את מגיעה למגרש – ושם את מרגישה את החוסר. חלק מהאווירה באולימפיאדה, במיוחד בספורט פראלימפי, זה הקהל״. ליהיא מספרת על השינוי בציפיות המקצועיות: ״אם בריו המטרה הייתה פשוט להשתתף, בטוקיו כבר היו ציפיות גבוהות יותר – להגיע לרבע גמר לפחות, ואפילו יותר מזה. עמדנו במטרה של רבע הגמר, אבל לא הצלחנו להתקדם מעבר לזה. הקבוצות האחרות פשוט היו טובות יותר, וזה השאיר תחושה של החמצה מסוימת״. בעקבות הדחייה של טוקיו בשנה, ההפרש לפריז היה רק 3 שנים: ״זה גרם לי לחשוב שזה בהחלט אפשרי, והאמת שזה היה מפתה. ידעתי שהתקופה הקרובה תהיה אינטנסיבית מאוד, אולי אפילו יותר ממה שהיה קודם בגלל שהכל הצטמצם״.

בפריז ליהיא נבחרה להיות נושאת הדגל בטקס הפתיחה ביחד עם אדם ברדיצ׳בסקי , היא משתפת בתחושות: ״האמת היה מרגש, זו חוויה שתלווה אותי כל החיים. בטח עם הקהל הגדול, שחלקו הריעו לישראל. לצערי הרב גם היה קומץ קטן שלא, אבל גם זו הייתה חוויה,  להראות להם שאנחנו פה, אם אתם רוצים או לא ישראל כאן. זה היה מדהים, ממש הרגשה של שליחות״. את ההודעה על כך שנבחרה היא קיבלה בהפתעה. ההתאחדות ארגנה לליהיא ואדם ריאיון מדומה עם הIPC, הארגון העולמי של הספורט הפראלימפי: ״הדופק שלי עלה לשלוש מאות כי לא הכנתי את עצמי לראיון עם IPC ועוד הראיון באנגלית אז צריך לתרגל את הדברים האלה לפני״ היא מספרת על הרגע שמנכ״ל ההתאחדות מתחיל לדבר: 'אנחנו מכירים את ההישגים הספורטיביים שלכם, ליהיא את מובילה את הנבחרת ואדם שהצליח לשמור על הדרוג העולמי  שלו בטניס, בצל המלחמה , לכן  אין לנו ספק  שאתם ראויים לשאת את הדגל בטקס הפתיחה.' ההתרגשות הייתה בשיאה, "בשבילי זו היתה הקלה  כי הבנתי שאין  ראיון באנגלית'. אבל מאז לגמרי צוחקים עליי, וכל פעם שאני פוגשת את החבר'ה של ההתאחדות, אומרים לי 'יש לך ראיון'״.

בפריז נבחרת הכדור שער עמדה בציפיות והבטיחה מדליה אחרי ניצחון בחצי הגמר:

"זה היה מטורף!! זה שילוב של ביטחון, כי ידענו שזה מה שאנחנו יכולות לעשות, לבין תחושת רגש עצומה. זה היה רגע היסטורי – אף נבחרת לאומית בענפי הכדור לא עשתה את זה לפנינו. ההתרגשות הייתה לא רק על הזכייה עצמה, אלא גם על כל הקהל מהארץ שהיה שם ותחושת הליווי המדהימה, גם מהארץ עם כל ההודעות שקיבלנו אחריי התחרות. התחושה שאת לא עושה את זה עבורך  אלא זה משהו גדול יותר מעבר להישג האישי״. הן נעצרו רק כשהפסידו בגמר האולימפי, והתחושות היו מעורבות, ״הייתה תחושה די קשה באותו רגע, תחושה של אכזבה וכעס, ההרגשה היתה שהגיע לנו יותר. עם זאת, בהיבט השכלי, ניסיתי מאוד לנרמל את ההפסד ולהגיד לעצמי שזה בסדר, יש כאן הישג מאוד משמעותי. להיאחז בו ברמה האישית והלאומית  למרות התחושות הקשות״.

אז את חושבת שההפסד בטוקיו גרם לכם לזכות במדליה בפריז? נתן מוטיבציה?

״אני חושבת שההפסד בטוקיו וגם הדרך לשם, חינכו אותנו כקבוצה. אני יכולה להגיד לפחות על עצמי כספורטאית שזה חינך אותי מאוד וצברתי משם ניסיון אדיר. זה לימד אותי להתמודד עם סיטואציות שונות. היו גם לחצים שונים שבכלל לא קשורים לספורט, כמו העובדה שאין תחרויות ואת צריכה להיות עכשיו הכי טובה, בלי קשר למי שמולך - פשוט יותר טובה מעצמך. אז כן, זה תרם לנו בדרך לפריז.״

מה את עושה מבחינה מנטלית לפני משחק?

״לפני כל משחק, אני מכינה את עצמי מנטלית בידיעה שאנחנו באות לנצח. זה לא משנה מול מי אנחנו משחקות, אני מגיעה עם תחושת ביטחון שזו התחרות שלנו. אם זו קבוצה שנחשבת חלשה יותר, אני מנסה לעורר בעצמי מוטיבציה ולהראות ביצועים מעולים. אם זו קבוצה חזקה יותר, אני לוקחת את זה כאתגר – זה מה שמושך אותי.״ ליהיא משתפת בכלים חשובים להתמודדות עם לחץ: ״כשאני מרגישה לחץ, אני קודם כל מקבלת אותו. מבחינתי, לחץ הוא אינדיקציה לכך שמשהו חשוב לי. אני מזכירה לעצמי שאם אני פה, זה כי אני ראויה. אם הלחץ גובר, אני מוצאת דרכים להרגיע את עצמי – מוזיקה רגועה, נשימות עמוקות, או פרופורציה על החיים: אני נזכרת שיש דברים הרבה יותר קשים ממה שאני עומדת מולו״.

בנוסף להיותה ספורטאית ליהיא גם בעלת שני תארים ממכללת וינגייט,נציגת הספוטאים בוועד הפראולימפי , מרצה על הדרך שלה ומאמנת. היא מספרת איך היא מספיקה הכל ומנהלת את הזמן:  ״חלק מהדברים שאת לומדת בספורט זה סדר עדיפויות ותעדוף, והשתמשתי בזה גם בלימודים. את יודעת לעשות שיקול וחישוב של ההשלכות ולפי זה לתכנן את הזמן״. על התשוקה לאמן היא אומרת , בחרתי לאמן ממקום של תודה, כי ראיתי איזה כלים הספורט נתן לי. האימון בשבילי זה להעביר את זה הלאה, לילדים. בעיקר בשביל להפוך אותם ולתת להם כלים להיות אנשים טובים יותר.״

הרצאות היא הגיעה במקרה, אחרי שביקשו ממנה להעביר פעילויות והדברים התגלגלו לזה, למרות שיש לה פחד קהל! כששאלתי אותה איך היא מתמודדת עם זה זה היא ענתה: ״פשוט עולה לבמה . אבל שוב, יש לי איזו שריטה - אני מתה על זה. אני אוהבת להרגיש פחד, אני אוהבת להרגיש את הקצה, זה אחד הדברים שאולי מבדיל שחקנית של תחרויות ולא רק שחקנית של אימונים. חובת ההוכחה היא עלי, להתמודד מול הדבר הזה, אז זה כיף." מדהים.

כשבן דוד נשאלת על החשיפה של הספורט הישראלי היא מודה כי "השיווק הוא לא התחום החזק של הספורט האולימפי והפראלימפי" וממשיכה להסביר איפה זה פוגש אותה כספורטאית "אנשים יוצאים לתחרויות, נותנים את הגוף  ואת הנשמה שלהם ושמים את המטרות וההישגים שלהם לפני הכל, אבל עדיין - רוב הציבור בכלל לא מודע לזה". היא מזכירה שמות שנחקקו לנו בתודעה אחרי האולימפיאדה, כמו תום ראובני או שרון קנטור "קשה לי להאמין שאנשים ידעו מי הם לפני פריז, או ידעו מי זה ארטיום לפני טוקיו" ולצערנו, זה נכון. הטראומות שאנחנו עוברים במדינה מאז ה-7 באוקטובר, להרגשתה, שפך קצת יותר אור על הספורט וההישגים, אבל בן דוד אומרת בצדק, "זה לגמרי משהו שאפשר למנף גם בלי לחכות לטרגדיות או לתירוצים מיוחדים. הספורט האולימפי והפראלימפי הוא נכס לאומי בפני עצמו, והוא ראוי ליותר הכרה ותמיכה שוטפת."

לליהיא יש חזון ברור, שממש לא קשור רק בספורט "שאנחנו נצליח להיות חברה אחת. ברגע שנבין שאין פה מישהו שיותר טוב מהשני". הרצון שלה שנהפוך לחברה שוויונית שרואה ומכילה את כל החלקים השונים שבה הוא לא משהו ששמור לעיתות מלחמה, אלא משהו שהיא חיה יום יום "זה שאני עשיתי מדליה אולימפית, זה לא אומר שאני טובה יותר ממישהו שלא עשה את זה" היא מסבירה, "או מישהו שהצליח עם חברת ההיי-טק שלו ומכר אותה במליארדים, הוא לא יותר טוב ממני". לטענתה זאת ההבנה שאנחנו חברה אחת, מקשה אחת "כל אחד ואחת טוב או טובה בתחומה ופחות בתחומים אחרים - זאת השלמות. התחרות לא צריכה להיות אחד נגד השני, אלא בשיתופי פעולה. אם נבין את זה, נגיע להישגים הרבה יותר גבוהים." 

לפני סיום, שאלתי את ליהיא, איזה טיפים היית נותנת לבנות צעירות המתמודדות עם אתגרים?

"קודם כל ליהנות מהדרך ! גם כשיש קשיים, לחבק אותם בשתי ידיים ולהגיד 'אני אחרי זה הולכת לצאת הרבה יותר חזקה, הרבה יותר גדולה'. ככה אפשר ליהנות מהקושי, כמה שזה נשמע מוזר, אבל ליהנות מכל החספוסים האלה שעוברים בדרך. בסוף, הכל עובר, המציאות קורית אז צריך ליהנות ממנה ולדחוף הכי גבוה שיש, בלי לפחד ליפול בדרך, כי הנפילות זה מה שבונה אותנו."